בני נוער אמורים להיות המגזר המאושר ביותר, בדרך כלל הם במצב בריאותי מצוין, נהנים מתמיכה של הדור הוותיק ויש להם אפשרות למנף את כל נפלאות הדורות הקודמים לצורך ההתקדמות שלהם. למרבה הצער זה לא המצב: בדוח של עמותת עלם משנת 2017, כלומר לפני הסגרים של הקורונה, נמצא כי שליש מבני הנוער מתקשים ליצור קשרים חברתיים ומדווחים על בדידות. את התוצאה של המצב הזה, העדר קשרים חברתיים ובדידות, אפשר לראות מממצאים אחרים המופיעים בדוח, למשל ניסיונות אובדניים, התמכרות לאלכוהול וגורמים ממכרים אחרים.

איך הגענו למצב כזה של הפרש כל כך משמעותי בין הפוטנציאל שטמון בדור הצעיר לתוצאות בשטח  אפשר לחלק את התשובה למספר רמות, שכנראה לא יפתיעו אף אחד הקורא את המאמר עכשיו. ראשית, כל פעולה שאדם רוצה לבצע דורשת תרגול, אין לצפות שבני נוער יגיעו לעולם עם כישורים לקשרים חברתיים כמו שאין להם בלידה כישורים שנדרשים, למשל, לרכיבה על אופניים. גם בתחום האופניים וגם ביכולת לבנות קשרים חברתיים יש בבני אדם את הגרעין לביצוע הפעילות אבל בלי שמישהו ירוץ ליד הילד ויחזיק לו את האופניים הוא לא ילמד לרכב וכך גם המצב לגבי קשרים חברתיים, למרבה הצער אין הבנה כללית שנדרש תרגול כזה. גרוע מזה, כפי שכל אחד רואה בסביבה שלו, בני הנוער מוקפים במסכים מסוגים שונים שמושכים את תשומת ליבם ומונעים מהם את התרגול הנדרש לטיפוח יחסים חברתיים.

אין כאן כוונה לדבר נגד השימוש במסכים, דעות כאלה כבר נפוצות ממילא בדעת הקהל, אלא לנסות למפות מצבים שבהם אפשר לעזור לבני הנוער לפתח קשרים חברתיים והמקום הראשון הוא ללא ספק בתוך המשפחה. המשפחה היא מקום מוגן ומאפשר לקיים אירועים שבהם יש קשרים חברתיים חיוביים, ראש וראשון שבהם הוא ארוחת ערב משפחתית וגם כאן זה לא יבוא בהפתעה למי שקורא. חצי שעה בערב, שבה כל אחד נשלף מהפינה שלו, שם את הנייד בחדר אחר כולל ההורים, יכולים לחולל ניסים ונפלאות בתחושת הבדידות של בני הנוער. מתוך הסביבה התומכת של המשפחה יצמח נוער שיוכל לקיים קשרים חברתיים טובים גם כאשר הנייד כל הזמן בכיס. לקריאה נוספת – https://www.instagram.com/dr.michaellaitman/