לרגע נזכרתי בסיפור על הדייג והרי הוא לפניכם: פעם ראה בעל חברה עשיר דרך חלון מכוניתו אדם שיושב על שפת האגם, יושב ודג. האיש החל לעקוב אחריו וראה כי הדייג יושב קבוע באותו מקום יום יום ושולח את חכתו לאגם. יום אחד לא התאפק העשיר, ירד מרכבו ופתח בשיחה עם הדייג שהיה נראה איש רגוע ושליו. העשיר שאל אותו מה הוא עושה לפרנסתו והדייג ענה שהוא דג כל יום מספר דגים. הוא משאיר למשפחתו מספיק לארוחה ואת השאר הוא מוכר בשוק לפרנסה, לאחר מכן הוא מצטרף לארוחה המשפחתית שאחריה הם נשארים ונהנים זה מחברתו של זה. העשיר הצטער על גורלו הכלכלי הקשה של הדייג והציע לו הלוואה כדי שיוכל לקנות סירה קטנה, איתה יוכל להיכנס ללב האגם ולדוג דגים יותר מהר בפחות זמן. כך הכנסתו תגדל והוא יוכל לשבת עם משפחתו יותר. הדייג שאל את העשיר, בשביל מה לי כל זה? העשיר ענה, כדי שתוכל לחסוך קצת כל יום ואז, כשיהיה לך מספיק כסף, תוכל לקנות סירה יותר גדולה ולצאת עם הסירה יותר רחוק, ואפילו לדוג עם רשת, כך תוכל לדוג הרבה יותר דגים ותוכל להרוויח הרבה יותר. הדייג שאל, בשביל מה? למה אני צריך את זה? העשיר ענה, מה זאת אומרת? כאשר יהיה לך יותר כסף תוכל לפתוח חברה קטנה עם כמה עובדים ותוכלו לדוג יחד הרבה יותר דגים וכך להרוויח הרבה יותר כסף ויהיה לך יותר זמן פנוי. הדייג התעקש ושאל שוב, בשביל מה לי כל זה? העשיר ענה, כי אם יהיה לך הרבה כסף וזמן פנוי, תוכל אחרי יום עבודה לשבת ברוגע לדוג להנאתך. הדייג הישיר מבטו אל העשיר ושאל, וכי מה אני עושה עכשיו? 

אולי הסיפור ידוע ואולי לא דייקתי, אבל המסר ברור. החברה האנושית הכניסה את עצמה למעגל ייסורים בעניין הפרנסה. אנו העבדים המודרניים שמחפשים להגדיל את הכנסתנו, עובדים כמו חמורים, מפספסים את התפתחות ילדנו, מאבדים את הקשר הזוגי ובקושי מבלים יחד כמשפחה. המפגשים המשפחתיים הפכו לנטל או כאוס אחד גדול כי איבדנו את הקשר אחד עם השני, כולנו זרים זה לזה אפילו במשפחה. אם נחשוב רגע על הסיפור, מה האדם צריך?לא הרבה. העיניים הגדולות שלנו לא יודעות שובע. השנה עם וירוס הקורונה למדנו להעריך את הדברים הקטנים כחשובים ביותר. אין תחליף לתא המשפחתי, ולהתפרנס אנחנו יכולים גם בהרבה פחות שעות.