"היא לא תפסח גם עליכם, פשוט מאוד הגענו לפניכם" אמרה לי סבתי יום אחד, כשבאנו אנו הנכדים לבקר אותה כמדי יום שישי. אמירה רבת משמעות היתה זו מבחינתי.  אף כי אהבתי את סבתי קשה היה לי לשמוע ולקבל את הדברים, לא הבנתי לעומק את דבריה וגם כנראה שלא הערכתי את דעתה ואת ניסיון חייה מספיק כשלמעשה כל יכולותיה הפיזיות מוגבלות, העברית שלה משובשת, המנטליות שלה ארכאית והיא אינה נראית כמבינה יותר מדי בהלכות העולם הזה. אך בכל זאת דבריה הדהדו בי והתחלתי להרהר ולחשוב עליהם. לא אשכח את תחושותי לאחר ה"פצצה" שזרקה בדמות אותה אמירה. ראשית, היתה זו אמירה נוקבת שציירה לפני את עתידי ושנית היא העלתה בי תהיות לא מעטות מדוע אני חשה כך כלפי דברי סבתי, ציער אותי שחוסר הכבוד שלי לא מאפשר לי ליצור איתה קשר חם והדוק כפי שהייתי רוצה וחוסר ההערכה שלי כלפיה לא מאפשר לי למעשה ללמוד ממנה דברים. זה הוביל אותי לתהיה לגבי גישתי למהי מהות היחסים הנכונה ביני לבין כל הסובב אותי. רגילה הייתי כמו כולנו, להתחבר ולהיות בקרבת אלו ש"יצא" לי מהם משהו, במודע או לא במודע. מישהו שאפשר ללמוד ממנו, להזדהות איתו, שיתמוך בי, שיקדם אותי באיזושהי צורה, שיהיה לי כיף להיות בחברתו. ראיתי בעצם, כמו כולנו, רק את צרכי שלי בכל קשר. סבתי מן הסתם לא נכללה בין כל אלה, שום דבר מהדברים האלו לא ניתן היה להפיק ממנה.  הייתי נחושה לעשות ניסיון להתחבר אליה בליבי. ניסיתי להיכנס לנעליים שלה, להרגשה שלה בעולמה, בגילה,  הרחקתי לכת במחשבתי וניסיתי לדמיין אותי עצמי בגילה, בבוא היום. לומר את האמת, היה זה די מפחיד. חששתי מהבדידות. היום המצב כבר השתנה. בני הגיל השלישי הינם אנשים אקטיביים ופעילים בחברה. יש להם פעילויות פנאי, הם יוצאים לטיולים, עוסקים בפעילויות ספורטיביות שונות באופן פרטני או באופן קבוצתי לפי בחירתם ומשתתפים במסגרות חברתיות שונות, כל אלה בנוסף לתפקידיהם המסורתיים השונים בעזרה לילדיהם בגידול הנכדים אך בזמנה של סבתי זה לא היה ככה. אך גם כיום עדיין נותרה בעינה השאלה מה יעניק אושר רגשי לבני הגיל השלישי.

תקופת הזיקנה היום כבר לא כל כך קצרה, בזכות התפתחות המדע. השאלה, איזה חיים ההתפתחות הזו מאפשרת לבני הגיל השלישי, כשהמדע לא מטפח או מקדם את הצד הרגשי שלהם. מסתבר שאת הדאגה לצד הרגשי אנו צריכים לקחת על עצמנו, לצורת היחס שאנו מעניקים למבוגרים שבינינו. כלומר, בצד התפתחות המדע המאריך את חיינו, צריכה גם להגיע התפתחות אנושית חברתית שתאפשר לאותה שכבת אוכלוסיה חיים מאושרים ושמחים.  צריך לשים לב לשינויים כל הזמן, ככה למדתי מערן שיוביץ בנושא של האינטרנט וככה גם בחיים:

בסוף את הפתרון לכמעט כל הדברים ניתן למצוא בדברי חכמינו כבר  לפני אלפי שנים. משפט מנצח למצב הזה, ולמצבים דומים אמר רבי עקיבא במילים  "ואהבת לרעך כמוך", או "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". יישום המשפטים האלה בחברה, ייתן לכל אחד בה הרגשה שהוא רצוי וחשוב, אהוב ומוערך – רגשות החשובים לקיום האנושי לא פחות מהתחזוקה הטובה של גוף הפיזי עליו "ממונה" המדע וכך גם האנשים המבוגרים שביננו יוכלו לתרום לחברה מניסיונם ומחכמת חייהם כפי שסבתי תרמה לי.