א = אלופו של עולם
מ= תכונת הבינה
א= אלופו של עולם
את כל הכתרים שבעולם קשרו לראשה של האמא. העטירו
עליה את כל השבחים,
הקדימו אבותינו וכינו אותה " אשת חיל"…..מה
יש בתכונת האמא,
שהיא נערצת בכל הזמנים בכל הדורות ובכל האומות?
והתבוננות באותיות אמא מעוררת בי השראה והשתאות. תכונת הבינה מוגנת על ידי אלופו
של עולם. איזו עוצמה יש בה! כן היא מוגנת כדי לעשות את שליחותה.
ומהי השליחות?
להדמות לאמא אדמה שמצמיחה עצי פרי ונוי. להיות
הבסיס לתא המשפחתי. להיות עמוד השדרה של חיי המשפחה. בתוכה נבראים חיים
חדשים, וממנה נולדים הצאצאים שאותם היא תעטוף באהבה חלוטה, כדי שיתפתחו
להיות מי שהם אמורים להיות.
היא הכח המניע, היא האנרגיה המחייה את הנפש , היא ההשראה
לדרך שבה רוקמים את רקמת חיינו.
ואיך זה שהיא לא מודעת למתנות שניתנו לה? בני ברוך או כל העולם. ואיך זה שדורות על דורות עשתה שליחותה בטבעיות, ובהכרה
שלה היא תפסה את עצמה ככינור שני בתזמורת?
ולרגע אני מרגישה שזה היופי בכל התמונה הזו. דווקא משום
כוחה ועוצמתה הרוחנית, ידעה לצמצם את עצמה כדי לאפשר לאחרים לצמוח.לאפשר לבן זוגה
לעשות מלאכתו על מנת לדאוג לקיום הגשמי של בני המשפחה, והיא,
תתפנה לדאוג לחינוך הדור . היא תתפנה לרקום את הקשרים ולבנות את היחסים
שבין בני המשפחה ובהמשך בקהילה ומשם במעגלים החברתיים השונים.
באופן כל כך טבעי האישה נושאת על כתפיה אחריות כל
כך נרחבת, ואין גבול למה שהיא מסוגלת לעשות בו זמנית כדי לתת מענה לכל הצרכים
שעולים סביבה. ואינה מתאוננת ולא מתלוננת כי ברור לה שזה תפקידה. זה טבעי לה.
אמנם – התרבות המערבית קצת שיבשה את תפקידה הטבעי,
והובילה אותה להילחם ולהשיג את מה שאינו בהכרח נחוץ לה כדי להרגיש שווה ומוערכת.
וטוב היה הניסיון הזה, המאבק הגדול של הפמיניזם. אחרי מאה
שנים של מאבק להשיג הכרה במקומה האמיתי של האישה בחברה האנושית, הסתבר שהאישה
הייתה צריכה את הכרה הפנימית שלה בעצמה בכוחה ובשליחותה.
ואי אפשר להכיר את הטוב אם לא לומדים לזהות את הרע. ורק
המפגש של שני הקצוות ביחד, מייצר את התובנה האמצעית, שמאזנת את התמונה ומאפשרת את
הקיום של החברה בהרמוניה.
והיום נשאלת השאלה לאן פניה? יש מי שמתגעגעת לתפקיד
המסורתי שלה.. ויש מי שמשדרגת אותו ונותנת לו משמעות חדשה, ויש מי שנושאת פניה
להנהיג, ופנים רבות לניסיונות לבדוק שוב ושוב מהי שליחותה של האישה/האמא
בדורנו.