העקידה – רמברנדט, ראשית מאה 17

מי יודע באיזה מקום בארץ נערכה העקידה?

אפשר להתייחס לציור המיוחד הזה באמצעות ניתוח אמנותי בלבד, או, להתבונן בו כמעביר גם מסר סמלי – מנקודת המבט הרוחנית.  (דרך אגב: יתכן שרמברנדט היה מודע גם למסר הרוחני, בעקבות קשריו עם יהודים באמסטרדם ומתוך ידיעתו את התנ'ך). אך בימינו, ספרים העוסקים בנושאים הלקוחים מהעולם הרוחני – נראים לנו כמוצפנים בכתב סתרים כלשהו…

אנסה להתיחס לציור ("על קצה המזלג") באמצעות שתי הגישות:

נקודת מבט אמנותית: הקומפוזיציה, הכוללת אלכסונים החוצים את הציור, ויוצרים משולשים חדים – מרמזת על מתח רב, המעצים את הדרמה 'עד קצה המכחול' ומבטאים זעזוע. מכאיב להתבונן בדמותו חסרת האונים של יצחק, ולא פחות מעורר הזדהות אברהם, הנראה מיוסר ומופתע כאחד. המאכלת שנשמטה מידו חוזרת אליו וכמעט חודרת לגופו. ידו של אברהם המונחת על פניו של בנו – מעוררת שאלות: האם הוא מסתיר את פניו של הבן כדי שלא יסבול מהרגע הנורא, או פועל כך מתוך אכזריות כדי לבצע את זממו?

רמברנדט משתמש באותה יצירה בצבעים כהים מאד ובהירים מאד. בדרך זו מתקבל מסר של סתירה – שהרי כתוב עד כמה אהב אברהם את בנו, היתכן שגם שנא אותו? הרקע השחור סביב דמותו של אברהם, מנוגד כל כך לצבע הבהיר עד מסנוור של גופו החשוף והערום בחלקו, של יצחק בנו – ומעצימים את הרגע הנורא. הרעיון חוזר על עצמו בדמות המלאך, שהוא בעל כנפיים כהות מאד אך גופו זוהר ובהיר. כל אלה תורמים לתחושה הקיצונית שמקרין הציור.

נקודת מבט רוחנית, כאן הנושא שונה לחלוטין. אברהם – מסמל את קו ימין = חסד. השגה רוחנית שהיא למעלה מהדעת (מהשכל).  יצחק – מסמל את קו שמאל, בחינת הדעת, השכל. והסיפור כולו הוא תיאור הרגע הדרמטי שבו מצליח אברהם להיות בקשר עם הבורא, כאשר הוא מכניע, מבטל, ממית! את קו שמאל שלו (האגו, הרצון לקבל הטבוע בכל אדם) וזוכה לקו אמצעי מתוך יגיעה ומסירות הנפש שלו ל ה' יתברך.  בדרך זו הוא זוכה להיות אדם! (כתוב: אדמה לעליון).

בשפת הקבלה  כשאומרים "משה רבנו", מתכוונים לנקודה שבלב, אותו ניצוץ זעיר (חלק אלוקה ממעל) שנשאר בליבם של מעטים מבני האדם מהתקופה שלפני ה"שבירה" של מערכת אדם הראשון. ביטוי הבורא בפנימיותו של האדם, הדורש ממנו לפתח את עצמו ולעלות לדרגה הבאה בהתפתחות האבולוציה הנקראת – המדרגה הרוחנית, השלמות, הטוב – אהבה חלוטה לפי "ואהבת לרעך כמוך".